אני לא רוצה את הקשה…בעצם דוקא כן! אימון מאוד אישי ברמי לוי
כשהיינו ילדים, אמרנו לאמא, אני לא רוצה את הקשה, רק את הרך שבאמצע הלחם. לפעמים היא הסכימה, לפעמים לא, נלחמנו על הרך, במקום להלחם על הקשה.
אני יותר ויותר מוצא את עצמי חוזר לסיפורי חיי, וקורא אותם מחדש, מגלה בהם פנים חדשות ומתפעל מהקלות הבלתי נסבלת לעתים בה החיים מציעים לנו הזדמנויות ללימוד וצמיחה, מהם אנו נוטים לברוח בדרך כלל, כתינוקות מבית רבם.
באחד מהם, שהתרחש בסניף רמי לוי בצומת הגוש, והמלווה אותי מזה כמה שנים, אני רוצה לשתף אתכם.
בערבו של יום קיץ חם ומתיש, לאחר חיפוש מעצבן של מקום חניה, אני פוסע לעבר הסופר שלי, שהרי מיטב כספי במשך שנים ארוכות הושקע במוצריו, כדי לקנות קצת עוף, אורז, פיתות ועוד משהו לארוחת ערב עם ילדי. זה אמור להיות זריז, 5 מוצרים, קופה מהירה וסיימנו.
בפתח עומד מאבטח, להלן השומר, לידו מגנומטר, לפני מספר אנשים, נכנסים, עושים היי לשומר ועוברים מימין למגנומטר. אני פוסע אחריהם. הי אדון, איפה אתה הולך? אני שומע קול מאחורי, מסובב ראשי וקולט ממבטו של השומר הנעוץ בי, שהאדון זה אני. תחזור תעבור כאן, הוא מצביע על המגנומטר. אני מתעצבן, מה אני נראה לך מחבל? פה לא בית שלך תכנס מכאן – מתעקש השומר בפנים חמוצות, ולא עזר לי הנסיון להסתחבק איתו ברוסית, לסופר שלי נכנסתי דרך מגנומטר.
בפנים סלט של אמוציות, כל אחד מבאסת מחברותיה, אבל אני רוצה זריז לצאת מכאן ולהשאיר אותו תקוע במגנומטר שלו, אז אין לי זמן להתעסק אתן.
תיק תק אני אוסף בשקיות את התרנגולות ושותפיהן לסעודה, עגלה ל5 מוצרים לא צריך, וניגש לקופה המהירה.
לא פעיל. מכירים את השלט הזה? ואפילו אין שם קופאי שאפשר לצעוק עליו.
אוקי, לתור הרגיל. רק אז אני שם לב שאני רואה את הקופות ואת עגלות הקונים הסמוכים להן, אבל לא את האחרונות בתור. הן איפה שהוא בין המדפים. יום חמישי בערב בסופר, מכירים? אגב, אני ממש, אבל ממש, שונא לעמור בתור..
אני עושה סיבוב גדול כדי לחפש איפה התור הקצר ביותר. אין, כולם ארוכים מאוד או ארוכים מאוד עוד יותר. אני בוחר באחד ארוך מאוד קצת פחות, ומבין שזה 30-40 דקות מינימום רק להגיע לאזור הקופה. נכון שגם בלי תיאור פיוטי של עולמי הרגשי באותו הרגע אתם יכולים להתחבר לסיטואציה?
באוטומט אני שולף את הנייד, מנסה לבדוק מה התחדש בעולם האמיתי. הפייסבוק לא עולה, וגם לא חבריו למסך. אין קליטה. השקיות עם המצרכים המעטים הופכות להיות כבדות. אני מתחיל להבין שמשהו פה ממש דפוק היום. אני ממש, אבל ממש, מעוצבן ומבואס כמו שהרבה זמן לא הייתי.
אם לתייג את המצב זה נראה בערך כך: חם, עייף, שומר, חוצפה,תור, עצבים, קשה, עצב, כעס, נקמה, עונש, אוכל, רעב, פיפי..
הבנתם, אני רוצה רק דבר אחד, להיות אחרי זה. אבל אני בתוך זה.
אני מסתכל על האנשים בתור. פתאום כולם דומים, כנראה שהמשפחות פה דווקא אומללות באותה צורה. טוב אצלי זה מיוחד, לא את כולם השומר עיצבן ככה.
זה שלפני מסתכל עלי. פתאום אני חושב, שאם אני נראה לו כמו שהוא נראה לי, זה ממש לא נעים. וזה לא נעים לי, להבין איך אני נראה, ושאיך שאני נראה מראה איך אני מרגיש.
אני רוצה שזה ישתנה. אני רוצה לשנות את זה.
שינוי – התפתחות אישית – אימון – רגע, אני נזכר, אני הרי מאמן ומלמד אימון, אולי יש שם משהו מועיל למקרי חרום כאלו?
אני נזכר שזה הבוקר אמרתי לתלמידי שאם הם רוצים להיות מאמנים הם צריכים לזכור את העקרון של WALK THE TALK, כלומר, תהיה מה שאתה מדבר. במילים פשוטות, דוגמה אישית. אפשר גם בעמידה. צריך לבדוק בארגז הכלים שלי. אני פותח אותו (מטאפורית, יש כלי כזה) וקופצת לפני השאלה, שאין סדנה או אימון שאנימעביר בלי להזכיר אותה: איך אני גדל עם זה?
בלית טלפון או אמצעי הסחה אחר, אני מחליט לשחק עם השאלה. איך אני גדל עם זה, עם מה שקורה לי פה.
מה קורה לי פה? אני מתחיל להתבונן. בליל מחשבות מעצבנות, מתובל ברגשות תואמות. קשה לי. אני עצבני, כי אני תקוע בתור. לא יכול לעשות כלום.
בעצם יכול. יש לי זמן.
התור כבר פחות מעצבן, הוא לוקח את הזמן שלי, אבל הוא גם נותן לי אותו.
התבוננות, סקרנות, חקירה – למה אני מרגיש ככה?
הכל היה טוב עד שנכנסתי לסופר שלי.
השומר, הוא אשם.
רגע, אני כועס על השומר בגלל איך שהוא התייחס אלי, ולכן אני מרגיש על הפנים. לא דפקתי לא את אגד ולא את רמי לוי, אפילו לא את השומר.
אני דופק רק את עצמי. בשביל מה זה טוב?
שיעור מספר 1 בניהול רגשי: מחשבה יוצרת רגש. מחשבה רעה – באסה. מחשבה טובה –סבבה. מחשבה היא תגובה סובייקטיבית למה שקורה .אפשר לפרש גם אחרת. זה בקיצור.
אז לחשוב חיובי. טוב, קודם כל אני לא רוצה להרגיש רע, זו תובנה מועילה. תהיה קצת אגואיסט, תרצה להרגיש טוב, תחשוב טוב, יהיה טוב.
נשמע מצחיק, אבל זה עובד, כבר פחות מעצבן.
אני אפילו מזהה חיוך קטן, בלב.
התחלה טובה, התקדמות. התור נע לאיטו, אבל משאיר לי עוד מספיק זמן לצמוח.
מה עוד אפשר לקבל מהסיטואציה?
נעבוד קצת על השומר. הוא לא התנהג יפה. כעסתי. רגע. הוא לא התנהג יפה – זו לא עובדה, זו מחשבה שלי. שיעור 4 בניהול מחשבות – חפש מחשבות אלטרנטיביות. חשיבה יצירתית, יופי אני אוהב את הזה.
אלטרנטיבה מס' 1 – הוא לא התנהג יפה כי הוא עומד כל היום בשמש, וצריך לשים לב לאנשים מעצבנים כמוני. לא בטוח שאני הייתי מתנהג יותר טוב.
אלטרנטיבה מס' 2 – קרה לו משהו בבית, רב עם אשתו, אוברדפרט בבנק וכו' – רע לו, קשה לו, הוא אולי אפילו משתדל ובזכות זה הוא לא הרביץ לי (צחוק אבל רציני).
אלטרנטיבה מס' 3 – בהמשך ל2, אני רוצה לעזור לו. לפחות להרגיש אליו אמפטיה. זה נכון כשלעצמו, זה גם טוב לי, זה חיובי, זה להיות ערכי, זה לגרום לי להרגיש טוב כי אני חושב טוב על אחרים (בלי ציניות, בכנות).
אלטרנטיבה מס' 4 – בנוסף ובהמשך לקודמות. אולי אני לא התנהגתי יפה?
אולי נחפזתי להכנס, בלי לעצור לרגע, לומר לשומר שלום, להתייחס אליו, לתת לו כמה שניות לראות אותי ואולי להבין שאני לא מסוכן, במקום לרוץ פנימה ולצפות ממנו שיעריך אותי מהגב?
אולי במקום להאשים אחרים, אני יכול לקחת אחריות על הסיטואציה, להבין איך יכולתי לפעול אחרת, ואיך עכשיו אני יכול לתקן?
אולי הוא בעצם הגיב באופן הנכון ביותר כלפי אדם (הכוונה אלי), שמתנהג בהתנשאות, בגסות, בחוסר התחשבות ואולי, וזה תפקידו, גם מהווה איום לאחרים?
המחשבה האחרונה הביאה לרגש של בושה, כשקלטתי איך בעצם אני אולי נראה מהצד. שוב היה לא נעים, קצת קשה, אבל אחרת. בטוב. פתאום היה טוב להרגיש קצת רע.
המשכתי להתקדם לקופה, חשבתי על החשבון של הביקור הזה. שילמתי כמו תמיד, עוד לפני הקופה. אבל הפעם קיבלתי הרבה יותר. ההשקעה הניבה פירות, מיידית.
קופת אקספרס סגורה, תודה לך.
תור אחד ארוך מאוד קצת פחות, תודה רבה גם לך.
איש לפני שהסתכל עלי במבט מוזר, תודה גם לך.
איך אני גדל עם זה? הנה, גדלתי באמת. הלא נעים הפך לטוב, לחמתי בקשה וניצחתי.
תודה גם לקשה.
אני יוצא ופוסע לכיוון הרכב. רגע, שכחתי משהו. אני מסתובב, חוזר לכניסה, ניגש אל השומר, מחייך ואומר לו ברוסית, סליחה ותודה על מה שאתה עושה כאן, שיהיה לך ערב טוב.
המבט שלו אותו כבר פגשתי קודם, קצת מופתע, אבל נראה לי שאני מזהה, חיוך קטן, בלב.
