שאלות המטרידות אותנו, אנו רוצים בדרך כלל תשובות ברורות, מהירות ופשוטות. אנו בטוחים שאם נקבל את התשובות המתאימות החיים שלנו סוף סוף יתקדמו בדרך הנכונה.
האמנם?
לפעמים הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לשאלה טובה, זו התשובה (מתוך: חרדתו של המלך סלומון, אמיל אז'אר).
אולי במקום לחפש כך הזמן תשובות טובות נשנה גישה ונחפש שאלות טובות? כאלו שמביאות אותנו לחפש בכיוון הנכון ולא רק מתחת לפנס של הרגיל והמוכר?
אני רוצה להציע לכם את שאלת המפתח לחיים , שאלה שמשנה את החיים והופכת רגעים חלולים למקורות של השראה והגשמה. השאלה שבאמת יכולה לשנות הכל, להוציא מהמסלול הקבוע שאנו כה רגילים אליו ועם זאת כל כך לא מרוצים ממנו. שאלה שתאפשר לנו באמת, בכל נקודה בחיים להפוך לנויגטור חי ו"לתכנן מסלול מחדש", תוך הבנה איפה אנו נמצאים, לאן אנו רוצים להגע ומה הדרך המתאימה ביותר ללכת בה בזמן הזה.
זו שאלה שאם מאמצים אותה וחיים איתה, כל הערכים של החיים שלנו עולים ברמות משמעותיות! כל מה שחשוב לנו הופך להיות יותר, כל מה שפוגע בנו הופך להיות פחות. כמה שווים החיים שלנו באמת? כמה שווים החיים שאנו רוצים לחיות וחולמים עליהם? הרבה מאוד…והשאלה שאנו מציעים היום, יכולה לעזור להגיע לחיים האלה. אז באו נלמד לשאול!
רכבת או רכב פרטי?
זו עוד לא השאלה הגדולה, זו שאלה מקדימה. מה בין נסיעה ברכבת לנסיעה ברכב פרטי? ישנם הבדלים שונים ויתרונות לכאורה לכאן ולכאן. נתמקד בנקודה אחת – שליטה! הרכבת מובילה אותנו, וכשאנו בדרך אין לנו למעשה שליטה על מה שקורה לנו. אנו מובלים. לעתים זה מאוד נוח ומתאים, אבל ברמת העיקרון, אנו מביטים בעד החלון, שמים לב לדברים שונים, חלקם יפים ומענינים, אבל הם עוברים על פנינו בלי שנוכל לעצור, להתקרב, לשנות כיוון. הרכבת כמטאפורה מסמלת שרשרת של ארועים שאנו חלק ממנה ואין לנו אפשרות לשלוט בה. בהשאלה לחיים, זוהי שרשרת הארועים והתגובות הרגילה שלנו. השרשרת של ההרגלים שלנו, להתייחס למה שקורה לנו ולהגיב לכך. כל ארוע מעורר בנו מחשבה, הדומה למחשבות שהיו לנו בארועים דומים בעבר, המחשבה מעוררת רגשות, גם הן דומים לרגשות העבר. וכשעולים הרגשות המוכרים, אנו פועלים לפי ההרגל. קוראים לזה תגובת שרשרת. רצף ארועים המוביל מחוליה אחת בשרשרת לחוליה הבאה באופן אוטומטי.
אני עומד בתור לקופה בחנות, מישהו עוקף אותי ונדחף לראש התור. מחשבה – איזה חצוף! אני אראה לו! רגשות – כעס, רוגז, עלבון. מעשים – אני מחפש ההזדמנות, להדחף בחזרה/אני אומר לו בטון המתאים מה אני חושב עליו (בהנחה שהוא נמוך ממני ב20 סמ, קטן ב20 שנה, ולפגוש אותו בחניה החשוכה מחוץ לסופר זו אפשרות לא מפחידה מדי, אחרת…אני שותק..)אני מתבשל בעצבים שלי, וכשהטלפון מצלצל והבן/האשה/ האמא מבקשים ממני לקחת עוד שקית חלב…אני בעדינות של קרנף מציע להם לחפש פרה קרובה ולחלוב אותה…ואם זה היה בבוקר, אז יש סיכוי טוב שכל היום יהיה באוירה של גונגל, ואם זה בערב, יש סיכוי טוב שנפגוש את החוצפן בחלומות הלילה..
תאור מופרז? הייתם שם או במקום דומה?
כולנו היינו שם ונמצאים שם לא מעט. האוטומט של התגובות פותח בתוכינו במשך שנים רבות, הטבע דורש תגובות מהירות, הגנתיות וחדות, בשביל להגן עלינו, אבל אנו חכמים גדולים, לא יודעים לעצור בזמן, ולוקחים את מנגנוני ההגנה הללו רחוק מדי..ושם השומרים הופכים לאוייבים..
אנו עושים הרבה דברים שלא מוספים לבריאות. יש שמעשנים, יש שאוכלים באופן שלא מוסיף לבריאות ולהיפך, יש שלוקחים סיכונים מיותרים… ולפעמים אכן קורה מה שלא תכננו…וזה לא נעים. אבל אם מתברר שלנו שאנו ברוב חיינו פועלים באופן שפוגע בנו, מזיק לנו, גורם לנו סבל, לא מביא למעשה שום תועלת ראויה (יש תועלת מדומה וסמויה, הרי אנו בוחרים באופן לא מודע בתגובות, כי יש סיפוק מהיר בלכעוס על מישהו שפגע בנו, אבל זה די דומה לעוגת שוקולד לפני השינה שעולה לנו בצרבת באמצע הלילה…לא כדאי!) אז אולי לחשב מסלול מחדש?
נחזור לרכב. את הדוגמא של הרכבת הבנו, ומה יתרונו של הרכב הפרטי בהקשר זה? (זכרו שזו מטאפורה ולא אקסל, לוקחים ממנה מה שמתאים J) את הרכב אנו מובילים, בו אנו שולטים, ואנו קובעים, מתי לעצור, אם רואים משהו ממש שווה בדרך, מתי להאט, אם מרגישים שנוסעים מהר מדי, איזו מוסיקה תלווה את הנסיעה, ומי ומה מתלווה אלינו…ואלו רק חלק מהיתרונות היחסיים. הנקודה המרכזית – הרכב הפרטי מסמל את החיים שלנו, בהם אנו שולטים, אותם אנו מכוונים, את מסלול ההתקדמות בו אנו בוחרים, ואת האחריות שלנו להחליט ולפעול באופן האופטימלי בהתאם למה שמביאה לנו הדרך בה בחרנו לנסוע בה. כשאנו מנווטים את דרכינו בהתאם לנ.צ. (נקודות ציון) שהזנו למערכת, אנו יוצרים את הדרך שלנו, וגם בלי פרנק סינטרה, אבל אתנו הרבה יותר בכיף, כל אחד רוצה שדרכו בחיים תהיה my way.
לא שכחתי, אני חייב לכם שאלה שתשנה את החיים שלכם J אז הנה זה בא!
והשאלה היא:
איך אני גדל עם זה?
רגע,,עצור! (את זה אתם חושבים!) …מה אני עציץ? תינוק? מספר של משקפיים? על איזה "לגדול" מה אתה מדבר? J
כל מה שאמרתם מעולה, במיוחד ה"עצור"! עם העצירה הזו אפשר להתקדם באמת.
איך מגיעים לרגעים שיש בהם חיים?
אנו נמצאים חלק גדול מחיינו במצב בוא המחשבות שלנו עוסקים במה שקרה בעבר, ובמה שצפוי בעתיד. יש תחושה שמה שקורה זה משהו זמני, והעיקר נמצא בהמשך הדרך, שם החיים האמתיים. זו אשליה! אין עבר, ואין עתיד, יש רק הווה, זה הרגע הזה בו אנו נמצאים בו, וכל רגע אחר בחיינו, בעבר או בעתיד, אנו נמצאים בו באמת רק כשהוא הווה. ובעתיד אין שום דבר אחד. כשהוא יגיע הוא יהיה בדיוק אותו ההווה כמו עכשיו. השאלה מה עושים אתו ואיך חיים אותו.ואם אנו לא נמצאים ברגע הזה, כאן ועכשיו, אנו לא חיים בכלל. והרגע הזה נעלם בלי שנחיה אותו.
סיפור קטן: דג קטן שוחה באוקיאנוס ופוגש דג גדול. הוא שואל אותו: דג גדול, היכן האוקיאנוס, אני רוצה להגיע לאוקיאנוס! הדג הגדול עונה – דג קטן, כל המים שסביבינו הם מי האוקיאנוס, זה כאן! והדג הקטן עונה, לאאאא! זה לא אוקיאנוס, זה סתם מים! אמשיך לשחות ואמצא את האוקיאנוס!
זהו שלא – הכל זה אוקיאנוס כל מה שסביבינו, ולא יהיו מים אחרים. או שנחיה את מה שיש לנו עכשיו אופן מלא, או שנמשיך בחיפוש שלא יוביל אותנו לשום מקום טוב יותר, כי אין! הטוב ביותר זה כאן ועכשיו!
שוו בנפשכם שלט, כמו של טלויזיה, שיש עליו כפתור PAUSE וכשלוחצים עליו, העולם נעצר! (יש סצנה מקסימה בסרט סיפורי דגים, כשהגיבור בקרקס עוצר את העולם, שווה לראות!). פתאום נוצר רגע מיוחד, קסום, בו אתם עוצרים את הרכבת, יוצאים מתוך השרשרת של סיבה ומסובב, ומתבוננים במה שמתגלה. מתבוננים בסקרנות, מתוך ענין רב, אך בלי שיפוטיות, ושואלים את עצמכם – מה קורה פה? ביד שמאל דוחפים הצידה את חוליות השרשרת אתם הגענו לכאן, המחשבות, הרגשות, הזכרונות, ההרגלים, שזורמים לרגע הזה מהעבר, וביד ימין דוחפים לצד השני את כל הדברים שנוצרים על ידי מה שדחפתם שמאלה. את חוליות השרשרת שמקומן בעתיד. ופתאום נוצר חלל, רווח, הפסקה. וכל מה שבא מהעבר, הופך להיות פתאום אלסטי וגמיש, כמו פלסטלינה. חומרים שמהם אפשר לעצב משהו אחר, חדש, מענין, מרגש, מלמד, מעצים, מאתגר. בעצם הכל. כי ברגע שאנו מבינים שיש לנו יכולת לעצור, ליצור מרחב בין העבר לעתיד ולעצב אותו, אנו לוקחים שליטה על חיינו. ואז, כל המציאות שחיינו בתוכה, הופכת להיות מרחב חופשי ליצירה ובחירה. ובסקרנות ובאהבה לחקור את מה שאנו רואים. היתה לי הרגשה רעה. כעסתי. למה? איזו מחשבה הביאה לרגש הזה? האם זו מחשבה משתלמת? האם כדאי לחוות הרגש הזה? איזו מחשבה חדשה שאחשוב תביא לי רגש חיובי ומועיל? ואולי כדאי להיות קצת עם הכעס, כי הוא מרגש, ואני רוצה קצת ריגוש? כמה זמן אני מוכן להיות עם הרגש הזה? אולי הוא כבר נתן לי מה שצריך ואני יכול ליצור רגש חדש? מה יתן לי רגש חדש וחיובי ואיזו מחשבה חיובית תיצור אותו? האם אני רוצה בכך ומוכן לבחור בכך? האיש הזה שהרגיז אותי, וכעסתי עליו, בזכותו אני מנקה את הרגע הזה. אז אולי במקום לכעוס עליו אני יכול להכיר לו תודה? ואולי אני יכול במקום להאשים אותו למצוא נקודת זכות ולהבין שלפעמים אנשים מתנהגים כך? לך תדע מה עבר עליו היום ומה מטריד אותו? וכמה חבל שהוא לא חושב את המחשבות שאני חושב עכשיו…ופתאום,,במקום מחשבות אוטומטיות המביאות לכעס, ורוגז, וצער, וכאב, אני מוליד מחשבות של הבנה, ופיוס, וחמלה, ותקוה, ואהבה… ואם אני ממשיך בכיוון הזה של התנועה, מה אני מרויח, ואיך אוכל לתת לאחרים אפשרות לחוות משהו מהגילוי שלי? למשל, במקום להזעיף אליו פנים לחייך, בכנות. והוא, בדרכו שלו, יוכל לבחור אם לגדול עם מה שקורה..הוא לא.
זה הרגע המדהים של הגילוי שהכאן ועכשיו הוא תמיד בידי ואני חופשי באמת לעשות אתו מה שאני רוצה. וכמה שזה נראה קשה, כמה זה בעצם קל. ותארו לעצמכם שבכל יום, תייצרו עשרה רגעים מודעים כאלו, של עצירה, וחישוב מסלול מחדש, וקבלת החלטה חדשה על המחשבות, והרגשות, והתגובות שיבואו בהתאם. ועם הזמן, יותר רגעים כאלו, ופחות מודעים, כי כמו כל מיומנות שנרכשת באמת, עם הזמן היא נעשית יותר פשוטה וטבעית, ופחות מודעות ומלאכותית. זה דורש עבודה, אבל איזה שכר!
זהו הרגע המפעים שעליו, כל אחד בדרכו שלו, דברו ומדברים גדולי המורים בהיסטוריה. האין סוף שמתגלה במקום של החופש האמיתי. זהו לדעתי, הסולם שיעקב אבינו ראה בחלומו, המונח על הארץ, וראשו מגיע השמימה, ועליו מלאכים, עולים ויורדים. זה הסנה שראה משה במדבר, בוער באש ולא אוכל, המפגש עם האלוהי והנצחי. זהו רגע החרות עליו כתב ויקטור פרנקל, בספרו האדם מחפש משמעות, שגם שנוטלים ממך את כל זכויותיך, ושולטים בחייך, את היכולת לבחור את היחס שלך למה שקורה, אף אחד לא יוכל ליטול. סטיבן קובי כתב על ראקטיביות ופרואקטיביות (7 ההרגלים של אנשים אפקיביים במיוחד) ועל הרגע שבין ארוע לתגובה (מבוא לספר הכלים). זוהי נקודת ההחלטה והבחירה עליה מדבר אנטוני רובניס . וזוהי ראיית המציאות כפי שהיא, שהיא נכונה ואמיתית וקיימת ועלי להביט בה ולאהוב אותה, כמו שהיא, ב"עבודה" של ביירון קייטי, זהו כוחו של הרגע הזה כמו שתארו אקהרט טול. ועוד ועוד ועוד.
איך אני גדל עם זה?
במדרשים קדומים מופיע תיאור מיתי בלתי נתפס כמעט, של האדם הראשון, שרגליו על האדמה, ראשו בשמיים, והוא ממלא את העולם מקצה לקצה. ולאחר שחטא בגן העדן, התמעטה קומתו. בלי להכנס לפרשנות תאולוגית, ואין ספור פרושים נכתבו על חטאו של האדם הראשון, נציע כאן פירוש "אימוני". המילה חטא היא מהשורש החטאה. כלומר, חוסר הצלחה לפגוע במטרה. תיקון החטא לפי זה, הוא השגת המטרה. דמותו של האדם הראשון משרטטת את הפוטנציאל. למלא את החלל, להגיע להוויה מקסימלית. האתגר של כל אדם באופן פרטי ושל האנושות, האדם הכללי, הוא להגשים את הפוטנציאל, לגדול ולהיות כמה שיותר.
אבל איך גדלים?
בעולם האימון מקובל לעשות חלוקה בין "העשיה" – DOING וה"הוויה" – BEING. בין מה שאני לבין מה שאני עושה. אבל יש הגדרה המייצגת סינטזה של שתי האבחנות הללו – "התהוות". מה שאני עושה, פועל ויוצר, משקף אני מי שאני אבל גם מגדיר אותי מחדש. בתהליך ספירלי של התפתחות, האני שלי משתנה עם מה שקורה לי ועם מה שאני עושה. כשהאיכויות של האני משפיעות על עשיה שנוגעת ומשפיעה על אנשים נוספים, ככל שמעגל ההשפעה שלי גדל כך האני שלי גדל. המטרות, החזון, החלומות, מכילים ומקיפים מעגלים נוספים, בהם אני יכול לגעת ועליהם אני יכול להשפיע. וגדילה בעולם היא לא תהליך לינארי. אני לא גדל בכל פעם רק בהתאם למה שהייתי, למה שיש בי ולמה שהתקדמתי. זהו תהליך אורגני, כמו החיים, ומה שקורה לי מושפע כל הזמן מאינטראקציות עם מה שקיים מסביבי. כמו הצמח, שכל מגע שלו עם האויר, השמש ובעלי החיים, משפיע על חוסנו, אופן צמיחתו והדרך בה הוא משפיע על סביבתו, כך גם מה שקורה לבני האדם. לכל דבר יש השפעה, כך דבר משאיר רושם. אבל הדבר החדשני הוא שבניגוד לצמחים ופרחים, סוג האינטראקציה ותוצאותיה, תלויים בבחירה שלנו. אנו קובעים מה תיצור עבורינו כל סיטואציה. המשמעות היא, שמכל דבר אפשר לגדול, ועם כל דבר אפשר לגדול. כל סיטואציה בחיים, ולא משנה אם נוח ונעים להיות בה או ההיפך הגמור, יכולה להוות מנוע צמיחה. וברגע שבחרתי לגדול ממנה, אני כבר גדל אתה. היא כבר חלק ממני, טבועה בדמי ונשמתי, וגם לו הייתי מעדיף לא לפגוש אותה, מאחר ופגשתי, ואת העבר אין לשנות, ההזדמנות שהיא מספקת לי היא לגדול איתה. וזו רק שאלה של החלטה.
ובשבוחרים בחיים של גדילה, מבינים שכל מה שאני נלחם בו שלא יהיה חלק מחיי, אני מאמץ לחיי ברגע שהוא קרה. וזה WINWIN GAME. ברגע שאני שואל את השאלה – איך אני גדל עם זה? אני אומר – זה שלי, אף אחד אחר לא אחראי לכך אלא אני, והתאגר שלי זה להוציא מהמצב הזה, מהסיטואציה הזו, מהרגע הזה, את הטוב ביותר שאפשר עבורי ועבור העולם. ואני, מתוך מודעות ובהירות, חוקר את הרגע הזה, מה קורה, מה זה עושה לי, למה אני מגיב כך, איך אני יכול להגיב ולפעול בצורה טובה יותר, מה אני יכול ללמוד מזה, איך אני יכול לתקן את זה ולהפוך, כמו אלכימאי, את הרגע הסתמי הזה לזהב?
זה קצת כמו משחק, ואי אפשר להפסיד בו. כי ברגע שאני מבין זאת, ומפסיק לברוח ממה שממילא נמצא אתי, באותו רגע מתחיל משחק החיים המסקרן ביותר – איך אני גדל עם זה. והאפשרויות רבות. כי ל"אני" אין סוף כיווני צמיחה. וכל אחד מהם יכול להשתמש באופן יצירתי וייחודי במה שקורה לי בשביל לגדול. זה לא רק משחק מרתק, זה הלונא פארק של החיים! רק בשסיומו של כל סיבוב, איני חוזר לנקודת התחלה, אני ממשיך לצמוח ולהתקדם ממקום גבוה יותר, חזק יותר, ערכי יותר וטוב יותר. והוא לא עולה כלום, כל מה שצריך, זו הבנה לעוצמה שיש בשאלה, איך אני גדל עם זה, ורצון ומחוייבות לחיות את החיים שלי באמת.
